כשיוצרים מסד נתונים ב-Spanner, אפשר לבחור בין שני ניבים של SQL: GoogleSQL ו-PostgreSQL. שתי הניבים מציעים את אותן תכונות ליבה, ביצועים ויכולת הרחבה של Spanner. הדרישות של האפליקציות, המפתחים והמערכת האקולוגית שבה אתם עובדים צריכות להנחות אתכם בבחירת הניב. בדף הזה מפורטים הגורמים שמשפיעים על ההחלטה אם להשתמש ב-GoogleSQL או בממשק של PostgreSQL כדי לגשת למסדי נתונים של דיאלקט.
נקודות מרכזיות:
- ניידות: אם בוחרים ב-PostgreSQL, יש אפשרות להעביר מ-Spanner למסד נתונים אחר של PostgreSQL.
- היכרות: אם הצוות שלכם כבר מכיר את התחביר והכלים של PostgreSQL או של GoogleSQL, בחירה בניב הזה יכולה לייעל את הפיתוח ולקצר את עקומת הלמידה.
- מערכת אקולוגית: כדאי לבדוק אילו כלים וספריות זמינים לכל דיאלקט. GoogleSQL משולב היטב עם שירותים של Google Cloud , בעוד של-PostgreSQL יש מערכת אקולוגית נרחבת של קוד פתוח.
- דרישות האפליקציה: צריך להעריך את הדרישות הספציפיות של האפליקציה לגבי תחביר SQL, סוגי נתונים וצרכים עתידיים פוטנציאליים.
- העברה: אם אתם מעבירים נתונים ממסד נתונים קיים, בחירה בדיאלקט שקרוב יותר לסביבה הנוכחית שלכם עשויה לפשט את תהליך ההעברה.
אם הניידות היא העדיפות הכי גבוהה שלכם, וחשוב לכם שתהיה לכם אפשרות לעבור מ- Google Cloud, כדאי לבחור ב-PostgreSQL. אם רוצים את האינטגרציה ההדוקה ביותר עם Google Cloud (לדוגמה, כדי להשתמש ב-BigQuery), צריך לבחור ב-GoogleSQL.
הטמעה של GoogleSQL ב-Spanner וממשק PostgreSQL:
- שוויון בתכונות: גם GoogleSQL וגם ניבי השפה של PostgreSQL מספקים תמיכה שוות ערך בתכונות הייחודיות של Spanner, כמו טבלאות משולבות ורמזים לשאילתות.
- מנוע בסיסי: לשני הניבים יש מנוע בסיסי משותף לעיבוד שאילתות ולאחסון מבוזר, שמבטיח ביצועים עקביים, יכולת הרחבה ומהימנות.
- ניהול ופיתוח: אתם יכולים לנהל ולפתח אפליקציות בשתי הניבים באמצעות אותם כלים, ממשקי API וספריות לקוח של Spanner.